עצרת הגאווה והתקוה בתל אביב
- Nimrod
- 8 ביוני 2024
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 29 בדצמ׳ 2024
יוני 2024
למה הגעתי לעצרת הגאווה והתקוה
האמת שבכלל לא חשבתי לפרסם פוסט על עצרת הגאווה והתקוה, יצא שאחרי שחזרתי הביתה ראיתי שיש לי תמונות טובות מהארוע וגם אספתי כמה שיחות ורשמים אז למה לא בעצם?
אז מה, יש או אין אור בקצה המנהרה?
העצרת הפעם בניגוד לשנים שמחות יותר שינתה פורמט ותוכן והתמקדה באנשים מהקהילה שנלחמו ותרמו ובקריאות להחזרת החטופים.
הפעם יש לי גם מניע אישי, אלכס שלי משתתף בעצרת מטעם איגי אז על הדרך אני יכול לפגוש אותו שם ולבלות איתו זמן איכות...
הגחתי לתל אביב בתחנת אליפלט על טיילת המסילה ויצאתי להליכה קצרה לכיוון חוף צ׳רלס קלור. די מהר ראיתי את שתי הבנות האלה עובדות על משהו ועל הרקע הזה הן נראו קרובות עוד יותר. אחת מהן היססה לגבי הצילום אבל נראה לפי המבטים שלהן שהתרגלו די מהר לצלם והתנהגו בטבעיות.. אולי זה מאפין בולט של הדור הזה, נוכחות מתמדת של מצלמה.
הטיילת והרחובות הקרובים לה מלאים בעבודות גרפיטי מענינות וצבעוניות המופיעות בקיטוב חד ומרענן לנסיעה ברכבת הקלה שחלקה מתחת לאדמה. כאילו הדרך הקצרה הזו על טיילת המסילה מכינה אותך למופע הצבעוני האוונגרדי המתפרץ שמגיע מאוחר יותר.
כאן מאוד רציתי לצלם גם את העובדת של דוכן הקפה הזה אבל היא סרבה בנימוס והציעה שאצלם בלעדיה אז לקחתי את ההצעה. יש פעמים כמו זו למשל, שאני מבחין בפרטים המלאים של הפריים רק אחרי שאני פורק את התמונות בבית וכאן ראיתי את הכיתוב ״Bring them home״ שהיה נושא מרכזי בעצרת, אז בואו נגיד שעובדת הדוכן היא ילדת הגרפיטי... אני חושב שהיא יצירה של יוליה (Imaginary Duck).
עוד לפני הכניסה למתחם הארוע שהתעכבה קצת, חיפשתי מה אפשר לתפוס באזור ושעות אחרי הצהרים המאוחרות מייצרות אור מענין...
לפעמים יוצא לי לחשוב על העצים, אומרים שיש להם ״נשמה״ והם מתקשרים אבל נגזר עליהם להוולד ולמות באותו מקום כמו אלמוגים.
אז אם כבר להתקע אז לפחות בפריים לוקישן בתל אביב ועוד עם נוף לים...
לפוסטים נוספים על תל אביב
ראיתי אותם מרחוק יושבים להם בצל, נמלטים מחום השמש ומיד זיהיתי את הפוטנציאל לתמונות על רקע הגרפיטי הצבעוני הזה.
התקרבתי ושאלתי אם אפשר לצלם אותם. הם הסכימו, שניהם בקורס עכשיו והגיעו הישר מירושלים שם אבטחו במצעד הדגלים אתמול. הם מהצפון ומשרתים במג״ב. שאלתי אותם אם זה מה שהם באמת רוצים לעשות והם נשמעו מאוד בטוחים. נראה שה ״עבודה״ האינטנסיבית ולעיתים מסוכנת שלהם מחברת אותם והם מרגישים סיפוק.
נזכרתי בקורס מכי״ם שלי שבו היינו עם מג״בניקים וכששאלתי אחד מהם מה הוא עושה יום אחד הוא השיב: ״היום אני עובד בש״ג״, מבחינתו זה היה עוד יום במשרד...
יש גם משהו בצבעוניות הזו מול אחידות המדים שלהם שמעצים את הפער כביכול בינם לבין ההתרחשות סביבם.
כשהסתכלתי גם על שוטרים אחרים בארוע ציפיתי למבטים תמהים או מתנשאים או אולי אפילו מלגלגים כלפי חברים בקהילה אבל לא ראיתי אותם. נראה שהשוטרים הללו כבר ראו הכל והם די אדישים למהות הארוע או המשתתפים בו ובסך הכל הם רוצים שיסתיים בשקט ויוכלו ללכת הביתה.
וגם על חוף הים בינתיים הכל כרגיל, בכל זאת הקיץ כבר כאן...
אחרי שנכנסתי למתחם הארוע התחלתי לשוטט בין דוכני האוכל ומאות האנשים שהחלו מגיעים פגשתי לא מעט צלמים שכנראה עבורם כמו עבורי יש פה הזדמנויות צילום שלא מגיעות בכל יום.
גם המצולמים וגם הצלמים רוקדים כאן במעין ריקוד win-win כלומר הרבה מהנוכחים בכלל לא מתנגדים לצילום ויותר מזה, כאילו מזמינים אותו מהצלמים כדי לזכות ברגע תהילה קצר או הכרה כשלהי.
יש את הצלמים ש״דוקרים״ כלומר מתקרבים אבל נרתעים ממגע עם המצולמים ומצלמים צילומים חטופים ומהירים ו״בורחים״.
יש את אלה עם עדשות טלה-פוטו כבדות וארוכות שמצלמים רק מרחוק וכך חוסכים מבוכה מעצמם.
יש את המנוסים שכבר יודעים מתי ואת מי לצלם. ראיתי אותם בחבורות, יכול להיות שחלקם צלמי עיתונות.
יש גם את אלה כמוני, שמנסים להתקרב, ליצור קשר עין ואם אפשר אפילו שיחה. כל אחד וסגנונו וציוד הצילום שלו שמתאים לאופי שלו.
זו למשל תמונת ״שלל״, כלומר מישהו כבר העמיד את החבורה הזו ואני מנצל מצב ומצלם מהצד, מה רע לי, הרווחתי תמונה ללא מאמץ רק להיות במקום ובזמן הנכונים...
זו פוזה רק בשבילי... נראה שהאנשים כאן מרגישים בטוחים וחופשיים להביע את עצמם ולהיות הם.
אני רק יכול לקוות שגם מחוץ למתחם הסגור והמאובטח מאוד הזה הם מרגישים כך...
Comments